אוו, אין לי מושג- איך מתחילים? איך מסכמים או כותבים על תקופה כזאת בחיים? לפעילות של עמותת קרן רות ורובל התוודעתי במסגרת הלימודים שלי להסבת אקדמאים בדרכי להיות אחות.
כן, אחות. כזאת שעושה חמלה וטיפול והכלה והקשבה.
אני? כל אלה? ממתי? ואיך בדיוק? כי לא מזמן עשיתי משהו כל כך אחר וכל כך רחוק משם כעורכת דין.. אבל החלטתי להיענות להזדמנות הזאת, שקפצה עלי באמצע החיים.
איזה חיים אלה? בצל הקורונה, בעיצומן של כל כך הרבה התחלות חדשות ויציאה מאיזורי נוחות מוכרים.
והתחלתי. ועינת והצוות של הקרן היו כל כך אופטימיות. אפילו השפה שבה הן משתמשות היתה כל כך שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו (רמז: שימוש תדיר במילים מעצימות כמו "מהמם", "מיוחד", "מרגש" ומגוון אימוגי לבבות..)
והתקופה, ועולם הקשישים והבדידות והצרכים שלהם קיבלו משמעות אחרת ועוצמתית יותר בזמן הזה, של הקורונה. אנחנו שומעים על הקשישים בחדשות, יודעים באיזה נקודה רחוקה במח שלנו שיש כאלה שהם לא בטוב. אפילו מסביבינו. ומצטערים בשבילם ולפעמים גם לא מבינים איך, מן שיפוטיות שכזאת..
אבל אז הם פה, אנשים עם שמות, וסיפורי חיים ודרך חיים קשה ומטלטלת של התמודדות עם עצמם בצל השינויים שעוברים עליהם, המשפחות שלהם הקרובות והרחוקות והקורונה. זאת שעשתה שמות בכולנו, עשתה גם אצלם מעין סופה שהגבירה את הבדידות והקושי.
והסטודנטים, אנשים כמונו. שאולי בהתחלה נקלעו לסיטואציה אבל מהר מאוד הבינו את הצורך בהם. את התפקיד שלהם ואת החשיבות שלו.
והם נרתמו, ויצרו קשר במגבלות הקורונה, אבל היו אור קטן שהלך וגדל בליבם של הקשישים האלה. האור הזה האיר גם אותם וחימם את כל מי שלקח חלק בפרויקט הזה- של הפגת הבדידות לקשישים מכל רחבי הארץ. הקשרים שנוצרו היו מפתיעים. אני חושבת שהפתיעו את כולנו.
לא האמנתי שבפרק זמן כל כך קצר אנשים יקשרו כל כך אחד לשני. בין פערי הדורות, לוחות הזמנים הצפופים של הסטודנטים והקשיים הטכנולוגיים בתקשורת בשלט רחוק.
על כל אלה הצלחנו להתגבר בסופו של יום. ופתאום, זה עבד. והתרומם. והדיווחים שקיבלנו מהשטח היו מפתיעים בעוצמות שלהם. אנשים שבאמת באמת אכפת להם, הזיזו הרים וארגונים ורשויות על מנת לדאוג לקשישים האלה, שהם מעולם לא פגשו וגם לא יפגשו. עבדו לפעמים בשעות לא שגרתיות ונתנו מענה ואוזן קשבת. וחבילות שי בראש השנה שימתיקו את הבדידות והקושי.
והתמזל מזלי כל כך. להיות חלק מהפרוייקט המרגש הזה אז וגם היום.
ובכל יום אני לומדת מחדש על העובדה שהנתינה מהלב, אין לה גבולות של זמן או מגבלות אחרות. הכל אפשרי למען המטרה החשובה הזאת.
והסטודנטים שאני מלווה עושים עבודה מדהימה ומרבים טוב בעולם הזה שלנו, וזה הרווח שלי- לראות אותם ולהיות שם איתם כמעט כל יום ולשמוע את הקשיים ולהכיל אותם ביחד ולהתגבר על הכל.
כי בסוף, מה יש לו לאדם אלא התחושה שאיתה הוא הולך ורגשי השייכות והנתינה שאין שני להם.
זכיתי.
