שיתוף פעולה עם ארגוני בריאות, קהילה וחברה בישראל לטובת חולים…
ביום שישי רופא הכפר יוצא מביתו לטיול בתוך הכפר עם אשתו וילדיו. הם נעצרים ליד המכולת לקול קריאתו של בעל המכולת המבקש ממנו לבדוק את בנו, שכנראה העלה חום.
ביום שני רופא הכפר ממתין ליד המתנ"ס לאסוף את בתו מהחוג. כמה נקישות נשמעות על שמשת הרכב. כן, זו אימהּ של חברת הבת, והיא מבקשת מרשם לגלולות.
זוהי רק הצצה לחייו המורכבים של רופא הכפר, המושב, הקיבוץ, השכונה. אלה הם חייו של כל רופא שגר והעובד באזורים פריפריאליים בכל מקום בעולם, ובוודאי במדינת ישראל.
הפריפריה של מדינת ישראל מאופיינת ביישובים קטנים שצביונם כפרי, קהילות סגורות בקיבוצים, מושבים או כפרים, ובהם אוכלוסיות אתניות שונות, אשר מרכיבות את הפסיפס הישראלי (יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדווים וצ'רקסים). תופעות אלה מאפיינות גם יישובים קטנים ושכונות מסוימות בישראל באזורים לא פריפריאליים מבחינה גאוגרפית.
בתנאים חברתיים אלה, רופא הכפר, הקיבוץ או המושב מוכר היטב לקבוצות הגיל השונות. מעגלי ההיכרות שלו מתרחבים כאשר מדובר בתושב היישוב, ובייחוד אם הוא או משפחתו ילידי המקום. קבוצת גיל מסוימת, מבוגרי היישוב, יכולה לספר על ילדותו של הרופא וכן על הישגיו מימי בית הספר היסודי. כלל התושבים מכירים היכרות מעמיקה את משפחתו הגרעינית ואת משפחתו המורחבת של הרופא, ומידת הפרטיות שלו בהכרח נפגעת.
סיפורים רבים נכתבו על רופא הכפר – הצירוף הזה ייצג את המורכבות שד"ר זרקא מדבר עליה. מדובר בהם על הרומנטיקה של תפקיד זה, על הקשר בין הרופא לאדמה שהוא גר עליה, לאנשים שהוא מטפל בהם. לפרקטיקה ביישובים קטנים יתרונות רבים, הראשון הוא היכרות טובה עם המטופל שלך. וזו בדיוק הבעיה הגדולה של רופא הכפר.
במפגש המוכּר והשכיח בין רופא למטופל אין היכרות מעמיקה בין השניים, ולרוב מדובר בקשר מקצועי למטרת הטיפול בבעיה שהמטופל מציג. זוהי מסגרת ברורה של גבולות, והיא מגדירה את מהות המפגש, את מקומו, את מטרתו ואף את משכו. במסגרת כה מתוחמת אין צורך להגדיר את המובן מאליו. כך למשל ברור במפגש מהסוג זה כי השיחות בחדר הטיפולים פרטיות, ואין תוכנן נמסר לאיש.
רופא הכפר נושא באחריות כבדה יותר מהרופא בעיר מכיוון שהוא הכתובת הראשונה – ופעמים רבות היחידה – לקהילה שלו. הוא הסמכות העליונה לטיפול בחולים ומקור ידע ייחודי וחיוני ביישוב ובסביבה. היתרון של רופא הכפר, בייחוד של הרופא הכללי או רופא המשפחה, נובע מהיכרותו עם הסביבה שהוא חי בה ועם המטופלים שלו וכן מיכולתו לראות מקרוב את אורח חייהם. רופא הכפר יכול להתרשם ישירות מהתנהלותו של מטופלו בחיי היום יום וממידת קיום הנחיותיו והמלצותיו המקצועיות.
היכרותו את מטופליו ואף מגוריו בסביבתם יכולים ללמד אותו על קשרים אפשריים בין חולים שונים, על מאפייני סביבה שתורמים לחולי, על קישור בין מטופלים בנוגע לחשיפה בתעסוקה, על משמעויות אפידמיולוגיות, בייחוד בתחלואה זיהומית משותפת וכיוצא באלה.
היכרות מעמיקה של החולה את הרופא ומשפחתו מביאה לצמצום הסטריליות המתקיימת במפגש רפואי רגיל. החולה עשוי להכיר את דעותיו של הרופא, אם הן ידועות ביישוב, אם מדובר בדעות פוליטיות או בדעות חברתיות אחרות. היכרות זו יכולה לגרום לחולה לא לשתף פעולה עם הרופא לאחר שהחליט כי כן יפנה אליו בהיעדר רופא אחר, ועל הרופא לדעת זאת ולבחון משמעויות שיכולות לנבוע ממצב זה.
לרופא תפקיד בהנעת החולה לשינוי בהרגלי חיים ולאימוץ אורח חיים בריא. כאשר אורח חייו של רופא הכפר אינו בריא ומוכר לכל היישוב, הדבר עשוי להגביל ולצמצם את המוטיבציה של הרופא לקדם את בריאותם של מטופליו. האם רופא הכפר המעשן ירגיש נוח להמליץ למטופל שלו להיגמל מעישון? הנושא עשוי להיות מורכב עוד יותר. ייתכן שגם מעגלי המשפחה המורחבת ישפיעו על מידת הנוחות של הרופא לשוחח עם מטופליו; למשל אם אביו של הרופא מעשן כבד או סובל מהשמנה, אולי הוא ירגיש לא נוח לשוחח על תחומים אלה עם מטופליו, שיכולים להיות חבריו של אביו. בסביבה מורכבת כזו, הצעותיו של הרופא לשינוי הרגלי חיים יכולות להתפרש באופן מעוות בידי המטופלים או יכולות להתקבל בהסתייגות בשל היכרות מעמיקה עם הרופא ומשפחתו.
חיי הרופא וחיי מטופליו בקהילה אחת קטנה מעוררים סוגיות ייחודיות שחורגות מן המפגש הרפואי ומן המרפאה. כל אינטראקציה עם המטופל אמורה לשמור על זכויותיו. במפגשים החברתיים נהוג לשאול לשלומו של האחר ולהתעניין במצבו. קיים שוני בין השאלה על שלומו של מטופל ובין השאלה החברתית על שלומו של שכן, חבר או בן הקיבוץ. מכיוון שרופא הכפר הוא גם שכן, ולפעמים גם בן משפחה, עליו להיות ער לשוני זה ולוודא שהמקום מתאים לסוג השאלה ולהבנת המטופל את השאלה בהקשר המתאים למקום.
ידוע שהיחס לאנשי מקצוע הרפואה בפריפריה מכבד יותר את הרופא. קיימות פחות תופעות חמורות שקשורות לאלימות נגד הצוות הרפואי הן בבתי החולים והן במרפאות בקהילה באזורים פריפריאליים קטנים. היכולת לפגוש את המטופל מחוץ למרפאה מאפשרת ליצירת קשר אישי, מיוחד והדוק, וזה תורם רבות לטיב הטיפול בחולה.
סטטוס קוו בין החיים המקצועיים ובין החיים האישיים חייב להיות נושא גבוה בסדר עדיפויות של הרופא, אך האתגר הוא איך עושים זאת במסגרת כה קרובה ומורכבת. מחקרים רבים מראים שאחת הסיבות למעבר הרופאים מהפריפריה למרכז קשורה לחציית גבולות האישיים והמקצועיים בידי המטופלים ביישובים קטנים.
לסיכום, הכפר מתאפיין בקהילה סגורה שיש בה היכרות גבוהה בין חבריה ובינם ובין הרופא, והוא יוצר לרופא הכפר ולצוות המקצועי הטיפולי אתגרים ייחודיים, הנגזרים מהיכרות זו. לרופא הכפר אחריות רחבה וגדולה על מטופליו, המכיר אותם באופן אישי, משפחתי, התנהגותי וסביבתי, גם בחיי היוםיום. מנגד, החולה מכיר את הרופא, את משפחתו ואת אורח חייו. היכרות הדדית זו מאתגרת את הרופא ומחייבת אותו לגלות ערנות ומודעות כדי שמצב מיוחד זה יביא ככל האפשר לתוצאות חיוביות במפגשו עם מטופליו ועם קהילתו. הפרת האיזון העדין הנובע מהיכרות זו יכולה לפגוע ברופא ובחולה כאחד.
המאמר סוכם על ידי הגב' עינת ברכה.
מקור: זרקא, סלמן, 2019. "רופא הכפר", סיגל שפרן-תקוה, יהושע שמר ויוסי ווייס (עורכים), מפגשים בעולם הבריאות: מטפל, מטופל ומה שביניהם, ירושלים: מאגנס.
מזה עשרות שנים מתקיים דיון ער אודות הדגמים השונים של יחסי המטפל והמטופל, וזה משתרע על פני רבדים שונים ורבים. יסודות הדיון נטועים בשאלות האתיות הנוגעות לאוטונומיה של האדם על גופו, מול היכולת של הרפואה להציע טיפול מיטבי, ומתפתחים לשאלות משפטיות של הסכמה מדעת ואחריות משפטית וגם לשאלות על אודות היעילות של הטיפול הרפואי על בסיס הדגמים השונים.
קבלת ההחלטות משותפות (Shared Decision Model), שהדגם "המיידע" מהווה את אחד הביטויים שלו, נחשב הדגם המתקדם יותר. זהו הדגם השוויוני ביותר מן הדגמים הקלאסיים של מערכת היחסים בין המטפל למטופל. בדגם זה, שגרסאותיו השונות התפתחו עם השנים, הרופא והמטופל מקיימים דיון שבבסיסו ההכרה באוטונומיה של המטופל, ובו הם מאפיינים את הצרכים ואת הערכים של המטופל בחייו ואת המידע הרפואי ומקיימים על כך דיון עד החלטה על צורת הטיפול המועדפת. בדגם זה בצורותיו הראשוניות המטופל הוא שותף, אך שותפות זו היא בעיקר מתוך הבנה שיש להתאים את הטיפול לערכים, לצרכים האישיים ולאורחות חייו של המטופל.
מחקרים רבים בתחום מצאו כי דווקא הגישה המשתפת ברפואה היא זו שלה יש תוצאים קליניים עדיפים וגם ירידה בתלונות המטופל, שיפור ההיענות שלו לטיפול ועוד.אומנם עדיין לא התרחשו במלואם צורות המדידה והשינוי הגדול לכיוון זה של עשייה, אך בעשור האחרון גופי בריאות חשובים בעולם מכוונים את המערכת לשיתוף מטופלים ולדגם השיתופי.
אחד הגורמים החשובים הדוחפים לשינוי במבנה המערכת ויחסי המטפל-מטופל הוא רשת האינטרנט. בשנת 1994, שאז יצא לאוויר העולם דפדפן האינטרנט הראשון (נטסקייפ), התקבלה שיחת טלפון בספרייה הרפואית של בית החולים בעיר אינגלווד, ניו ג'רזי. המתקשר הזדהה כד"ר הארולד בלייקלי, רופא משפחה מהאזור. הרופא ביקש מהספרנית למצוא לו מחקר מסוים ולהשאיר לו עותק במעטפה מחוץ לדלת הספרייה, והוא יאסוף אותה לאחר סיום עבודתו. לא הייתה זו בקשה מוזרה במיוחד, נהוג היה הדבר באותה תקופה.
מאוחר יותר באותו יום צלצל הטלפון בשנית, הפעם ענתה לו מנהלת הספרייה קת'י לינדנר. לינדנר הכירה את ד"ר בלייקלי, וקולו שמעבר לקו נשמע לה מוזר. היא סיימה את השיחה והתקשרה למרפאתו של הרופא, ושם למדה כי לא הוא ולא מישהו מעובדיו ביקש את המחקר המדובר. בשל כך פנתה לינדנר למנהלי האבטחה של בית החולים כדי לתפוס את המתחזה. המעטפה הושארה כפי שנקבע, ובשעת ערב מאוחרת הגיע אדם מבוגר לבוש בגדים נאים לאסוף את המעטפה המדוברת. ברגע שהרים את המעטפה לכדו אותו המאבטחים שהמתינו במארב.
לאחר מכן כשנשאל האיש בידי אנשי האבטחה, הוא סיפר ששמו אדווין מרפי, הוא בן 58, מטופל בידי ד"ר בלייקלי. הרופא הציע לו לעבור ניתוח חדשני, ומרפי, הגם שנטה לבצע את הניתוח, לא היה משוכנע לחלוטין. הוא ביקש פעמים רבות מד"ר בלייקלי לסייע בהשגת סקירה מדעית עדכנית שפורסמה על הניתוח כדי ללמוד עליה, אך לא קיבל מענה. ומכיוון שספריות רפואיות השאילו את המחקרים לרופאים בלבד, לא נותר למרפי אלא להתחזות לרופאו כדי להשיג את המידע.
בימינו הסיפור הזה נשמע כמעט מופרך או מדע בדיוני. רשת האינטרנט והנגישות שהיא מאפשרת לכל אחד מאיתנו למידע שינתה דרמטית את היכולת של המטופל או האדם היחיד להגיע כמעט לכל מידע מחקרי שהרופא שלו יכול לראות.
נתונים מראים כי כיום יותר מ77 אחוזים מהמטופלים בארצות הברית בודקים מידע על אודות בית החולים לפני קביעת תור. נוסף על כך, נתונים אחרים מצביעים על כך ש60 אחוזים לפחות מהחולים הכרוניים בישראל מחפשים מידע על אודות המחלה והטיפול התרופתי שלהם ברשת.
נמצא כי החשיפה למידע ברשת האינטרנט מסייעת למטופלים במגוון דרכים. תשעים ושבעה אחוזים דיווחו על יותר ביטחון ביכולת לקיים שיחה עם הרופא, 85 אחוזים דיווחו כי היא מעודדת אותם לעקוב אחר המלצות הרופא, 86 אחוזים מבינים טוב יותר את הבעיה הרפואית שלהם, 74 אחוזים דיווחו על סיוע בהחלטות, ו=62 אחוזים ראו שיפור בקשר שלהם עם הרופא בעקבות החשיפה (3).
רשת האינטרנט הנגישה לציבור הרחב מידע רפואי, יצרה בעבורו שחרור ויצרה שוויון בייצור מידע רפואי ובגישה אליו, פתחה את שערי האקדמיה ויצרה סוג חדש של מטופל – מודע, מועצם מהמידע שהוא מגלה ומעורב יותר בטיפול שלו. מטופל זה נקרא e-patient.
אותם מטופלים מעורבים, הלומדים על מחלתם ומשתמשים בחוכמת חבריהם ברשת, רואים בעצמם "חולה מומחה" במובן זה שהם מומחים במחלתם, הן בשל ההתמודדות היום=יומית עם המחלה, הן בשל הטיפול והשלכותיו, והן בשל השקעה בקריאת מידע רב. במקרים מסוימים לחולה יש מידע מעודכן יותר מאשר לרופא המטפל.
העידן החדש של המידע משפיע – לחיוב ולשלילה – על המטופל ועל המטפל. לחיוב: כאמור, המטופל זוכה באפשרות לקבל וללמוד באופן נרחב הרבה יותר על אודות המצב הרפואי שהוא מתמודד איתו, על החלופות הטיפוליות, על סיכויי ההצלחה ועוד. מלבד זה, הוא יכול ליצור קשרים עם מטופלים כמותו ועם מומחים בעלי שם ואף להיות נגיש לניסויים קליניים לצד זה, שפע המידע הרפואי ברשת גם משפיע לשלילה על המטופל, שכן הוא עלול להרגיש בלבול וחוסר יכולת להבחין בין עיקר לטפל.
בנוגע למטפל, האינטרנט משפיע גם על עליו. הנגישות הגוברת למידע יכולה לסייע גם למטפל להישאר מעודכן ולמצוא מידע רלוונטי במהירות בעת שהוא נדרש לו. מלבד זה, האינטרנט מאפשר כיום גם לרופאים ולרופאות להתייעץ בנוחות עם עמיתיהם באמצעים שונים, וכמובן האינטרנט מאפשר נגישות גם לכלים תומכי החלטה, כלומר למערכות שיכולות לייעץ לו בהחלטות רפואיות. עם זאת, לאינטרנט גם השפעה שלילית, והיא הסחת דעת, מידע שגוי ולא אמין, וכן עומס של כלים שמגבירים את העומס על המטפל.
המאמר סוכם על ידי הגב' עינת ברכה.
מקור: גורן, אורי, 2019. "המטופל המועצם", סיגל שפרן-תקוה, יהושע שמר ויוסי ווייס (עורכים), מפגשים בעולם הבריאות: מטפל, מטופל ומה שביניהם, ירושלים: מאגנס.
יום ראשון בבוקר טלפון, אני מוזמנת לבדיקת ממוגרפיה חוזרת.
למה בדיקה חוזרת אני שואלת, משהו לא תקין?
לא, לא רק תגיעי
אז הגעתי וחיכיתי ….
"גב פרלמן אני צריכה לקחת ביופסיה", אומרת לי הרופאה.
בטון של הפרלמן אני הבנתי שמדובר בסרטן.
חשבתי שאני יודעת וגיליתי שאני לא יודעת כלום.
לא ידעתי מה ההרגשה באמת, בגוף ובנשמה.
עד כמה זה מורכב, לא צפוי, כמה "זה" הופך להיות חלק מהזהות, איך "זה" משפיע על כל היבט של החיים.
בשעה 16:00 אני בריאה וב16:01 אני משנה סטטוס ל"חולת סרטן", עוברת צד, לצד של החולים.
מאיפה מתחילים? כמה תיאומים נדרשים? בדיקות, רופאים , פרוצדורות והחלטות. המון, המון החלטות לגבי העתיד של הסרטן שלי.
ואיך אפשר להיות רגועה, בשנייה לפני שרואה את התשובה של בדיקת הדימות קלטתי שאני רועדת, ממש רועדת עם התחושה שהנה, שוב הייתי ליד פיגוע ולפעמים אפשר להיפגע ולפעמים לא.
להרגיש שמשהו בגוף שלי התקלקל, משהו בקוד של המערכת נדפק. בהתחלה חשבתי שיבוא טכנאי ויסדר את השורה התקולה בקוד והכל יחזור למקומו.
אז זהו, שלא. ממש, ממש לא. יש לפני ויש אחרי וזה לא אותו דבר.
למרות הפעילות הנמרצת סביב הסרטן שלי, אני מרגישה לבד ושאיש לא באמת מבין מה אני חווה.
אצל רבים, ההתמודדות עם מחלה מלווה בתחושה של בדידות פנימית ותחושה שאיש אינו יכול להבין באמת מה היא החוויה הפיזית, הרגשית, המשפחתית והחברתית.
ואני, אני מומחית למערכת הבריאות ולמורכבות שלה. אני מבינה את השפה, את התהליכים.
ולמול כל אתגר כזה שקשור לבריאות תמיד עוברת לי בראש המחשבה "מה עושה מי שלא מתמצא כמוני"?
איך יודעים מה הדרך במסע בכוכב הבלתי מוכר הזה?
לו רק הייתה מפה? או וייז? מורה נבוכים? מדריך צמוד?
כל כך חשוב ואפילו קריטי לעשות שימוש במפה, במסלול עם אבני דרך מסומנות, מובנות וברורות. להקל על מי שנוחת בכוכב הבלתי מוכר ולעשות את המסע קצת פחות מפרך.
נכון שיש עושר של מידע, של נתונים, שלל מקורות ובכל זאת לאן פונים? איזה מידע והכוונה ישרתו אותי עכשיו בשלב בו אני נמצאת? מה רלוונטי עבורי? כיצד אדע איזה מידע מקדם אותי? איזה לא?
איך לא אטבע בים האינפורמציה?
מי יעזור לי לעשות סדר?
עם קבלת אבחנה אודות מחלה קשה רוב האנשים חווים הצפה רגשית, ההצפה הזו פוגשת הצפה של מידע, של משימות דחופות יותר ודחופות פחות. מהיכן להתחיל?
יש הנחת יסוד שידע ומידע הם כוח. ומה באשר לעודף מידע? מידע לא מסונן? השיטוט ברשת עלול להציף ולעיתים לא ממש לסייע.
החלום שלי הוא שיהיה סוג של וייז שיכוון באיזה מסלול מומלץ לפסוע כעת, היום, עכשיו.
שייתן מידע וכלים רלוונטיים למצב שלי היום.
מידע וכלים בדוקים שניתן לעשות בהם שימוש מועיל.
כלים שיעשו את "המסע" קצת פחות מפרך. שיהיו לי את הנעליים המתאימות, הבגדים הנכונים למזג האוויר הצפוי. שאדע במי ביכולתי להיעזר לאורך המסלול ובכלל מה התוכנית של המסע? מה צפוי בו? וכיצד אקל על עצמי ?
כחולה ואשת המערכת אני מברכת את הסטודנטים של מרכז הלמידה המחב"ק בעמותה שמסייעים לאנשים עם מחלות כרוניות ומלווים אותם בתהליך ניהול המחלה בצורה מיטבית לצד מסע החיים.
הסטודנטים בעשייה המשמעותית שלהם מפיגים את תחושת הבדידות והבלבול ומנגישים את המידע שיסייע במסע הלא פשוט של החולי הממושך.
מציאות החיים היומיות של חולה כרוני מורכבת מאתגרים והתמודדויות לא פשוטות.
מחלה כרונית פוגעת בחיי השגרה של החולה ושל משפחתו.
פחד וחרדה הן תחושות שכיחות בקרב חולים כרוניים.
החולים מתמודדים עם חוסר ודאות באשר למצב בריאותם והחיים עוברים מטלטלה אחת למשניה.
בשנתיים האחרונות, עקב מגפת הקורונה, החולים הכרוניים קיבלו מעמד חדש ומפחיד "אוכלוסייה בסיכון גבוה".
המעמד החדש אילץ את החולים לנקוט בצעדים שיגנו עליהם מפני הדבקות, יותר מאשר כל אדם אחר בתקופה הנוכחית.
החיים של החולים הפכו, הלכה למעשה, ללא פשוטים. הם נמצאים בסגר וניתוק שאינם נגמרים.
מעבר לבריאות, תחומים רבים נפגעו אצל החולים: עבודה, לימודים והתנהלות מול שאר קרובי המשפחה. המצב שנכפה לא אפשר לחולים לקבל את הטיפולים הפרונטליים ורצף הטיפולי שלהם נפגע.
ההתמודדות עם אתגרים חדשים הביאו את החולים הכרוניים ובני משפחתם לחוות מציאות חדשה ומבלבלת המייצרת יותר חרדה בנוסף לתחושות הבסיסיות המפחידות שמלוות אותם גם כך.
המצב עורר רעש גדול במשרד מבקר המדינה ובאגודה לזכויות האדם שתבעו מהמדינה לא להפקיר את החולים הכרוניים ולהנגיש להם את הטיפול/ תרופות גם בתקפה זו.
המערכת דרשה ודורשת שהחולים הכרוניים יקבלו את כל השירותים הנדרשים ממערכת הבריאות גם בשעת משבר בריאות עולמי.
יש לזכור שחוק ביטוח בריאות ממלכתי, העומד בבסיס מערכת הבריאות בישראל, מושתת על ערכים של שוויון וצדק ולכל החולים בישראל עומדת הזכות לנגישות לשירותי בריאות ולכלל המבוטחים עומדת הזכות לחיות.
האם בדידות הורגת ?
הבדידות היא אחת התחושות הכואבות בנפש האדם. מן תחושה כזו המכרסמת את האיברים הפנימיים והנפשיים. תחושת הבדידות מכילה בתוכה כמיהה עזה שמישהו יתקשר איתך, יהיה איכפת ממך ובעיקר שבאמת יקשיב לך.
מחקרים רבים שנעשו בנושא, מצביעים על כך שבדידות לא מהווה רק רגש מכאיב אלא גם גורם המשפיע על היבטים רבים אחרים. אנו יודעים היום שיש קשר ישיר בין גוף לנפש ולכן לא מפתיע שתחושת הבדידות הנפשית יכולה להזיק לבריאות הפיסית,להעלות את התחלואה ולעיתים אף להוביל לתמותה.
התחלואה הפיזית והנפשית, הנגרמת כתוצאה מהתחושה הנפשית הקשה, עלולה להוביל למחלות לב, השמנה, כאבים כרוניים ואף לאלצהיימר. במידה ותחושת הבדידות נמשכת זמן, הסיכון לדיכאונות ולהידרדרות במצב הנפשי גדל משמעותית.
רבים בחברה הישראלית מתמודדים עם קשיים אלו יומיום– רובם בגיל השלישי – הקשישים והקשישות.
בישראל אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, בני 65 ומעלה, מנתה בסוף שנת 2020 כ-1.3 מיליון איש. כ-40% מהאזרחים הוותיקים בישראל הם בני 75 ומעלה וכ-12% בני 85 ומעלה.
על פי מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, שיעור הזקנים בישראל שדיווחו על בדידות עולה עם הגיל: 34% מבני +65 מדווחים על תחושות בדידות , 42% מבני +75.
תעשו חשבון לבד כמה קשישים נמצאים בגפם גלמודים בזמן שאתם קוראים את הכתוב .
הסיבות לבדידות הן רבות בגיל הזקנה, החל מאלמנות ואבדן אנשים קרובים ו\או בעיות פיזיולוגיות שמונעות יציאה מהבית לפגישות חברתיות. בנוסף, ולצערנו הרב, קשישים לא מעטים אינם בקשר עם שאר בני המשפחה מסיבות רבות.
אחד הפתרונות הרווחים והזמינים מתבססים על יצירת מפגש שבועי עם מתנדב, בין אם פרונטלית או טלפונית. המפגשים יכולים לשנות את מצבו הנפשי של הקשיש או הקשישה. החיבור, השיח ומערכת היחסים שנוצרת עשויה להוביל למשתנים רבים כמו בריאות/ שמחה/ מיומנויות רבות אחרות להשתפר ולגרום לקשיש הבודד שיפור ניכר במצב הנפשי, הערך העצמי והמשמעות.
מנכ"לית עמותת הקרן ע"ש רות ורובל, ד"ר סיגל שפרן תקוה:" הניסיון הרב שצברנו בעמותת הקרן ע"ש רות ורובל במגוון מיזמי חיבו"ק שאנו מובילות, מצביע על יצירת ערך רב למטופלים \ קשישים ולסטודנטים שלנו. החיבור, השיח והמערכת היחסים שנוצרת גורמת למשתנים רבים כמו בריאות/ שמחה/ מיומנויות רבות להשתפר ולגרום לקשישים הבודדים שיפור ניכר במצבם הנפשי והעלאת הערך העצמי ולשם כך אנו מפעילים את יחידת החיבו"ק ( חיבור בריאות וקהילה ) למען קשישים וחולים כרוניים שחיים עם מגפת הבדידות.
היד המחבקת שלנו מגיעה גם למקומות שנמצאים בפריפריה הגאוגרפית והחברתית של ישראל – אוכלוסייה עם מחלות כרוניות בגיל השלישי בדרוג סוציו-אקונומי נמוך, המאופיינת כבעלת יכולות נמוכות למיצוי זכויות ולהתנהלות עצמית מיטבית".
בשנתיים האחרונות השתתפו למעלה מ-300 סטודנטים מלגאים בפעילויות של יחידת חיבו"ק ברחבי הארץ, לאורכה ולרוחבה, ונגעו בחייהם של יותר מאלף מטופלים. הפעילות גרמה לשינוי גדול בחייהם של חולים כרוניים רבים, תוך הענקת ערך-מוסף נדיר לסטודנטים במקצועות טיפוליים, שיהיו אנשי הבריאות והטיפול של המחר. בסקר שבצענו לאחרונה עולה כי כמעט 90% מהסטודנטים המלגאים, שנטלו חלק בפעילות, דיווחו על תרומה משמעותית לתחום המקצועי שאותו למדו.
בימים אלו עמותת הקרן ע"ש רות ורובל יוצאת בקמפיין גיוס כספים על מנת להגיע החורף הזה לעוד קשישים בפריסה ארצית להציל אותם מבדידותם הקשה.
מהו הטוב בעולמנו? הידיעה.
והרע בעולמנו ? אי הידיעה.
– סוקרטס
מרטין היידגר, פילוסוף גרמני מהמשפיעים במאה ה-20, פיתח תיאוריה לפיה במוח האדם קיימים שלושה אזורים של תודעה.
הוא הגדיר את הידיעה שלנו במה שקרוי בפיו – מעגל הידיעה.
הוא קבע כי כל הידע, של כל אדם, מורכב משלושה תחומים:
Aדברים שאני יודע שאני יודע. לדוגמא: אני יודע שאני יודע לשתות/לאכול /לקרוא שעכשיו בוקר או לילה ועוד
B דברים שאני יודע שאני לא יודע. לדוגמא: אני יודע שאני לא יודע לנגן בכלי נגינה כלשהו
C דברים שאני לא יודע שאני לא יודע. אין דוגמא לכך בזמן אמיתי – כי בעצם אני לא יודע…
החיים המודרניים שהביאו את התרבות הדיגיטלית לחיינו חיברו אותנו למשאבי ידע אין סופיים. אנחנו יכולים ללמוד להכין מרק /עפיפון/ ארון / ואם ממש נרצה אפילו איך להכין פצצה.
ידע תומך בקבלת החלטות ומסייע בפעילויות פשוטות ומורכבות כאחד. ככל שהידע יהיה נוח, מסודר, נגיש ומובנה, כך ניתן להשתמש בו ביתר יעילות ולייצר תוצאות טובות.
חולים במחלות כרוניות והמלווים שלהם, לרוב המשפחה הקרובה, נמצאים כל הזמן במסע לייצר לעצמם עולם ידע רחב ונרחב על המחלה שלהם – על אופן הטיפול בה, על הזכויות ועל האפשרויות כל הזמן להיטיב את מצבם
לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכון לשנת 2020 90% מהישראלים משתמשים באינטרנט.
58% השתמשו באינטרנט לצורך חיפוש מידע בנושאי בריאות.
11% מהישראלים מתייעצים בקבוצות וברשתות חברתיות בנושאי בריאות/ 8.7
58% מהאוכלוסייה נוהגים להשתמש בשירותים מקוונים של קופת החולים, כגון הזמנת תור, בקשת אישורים והתחייבויות.
20% נוהגים להשתמש בשירותי ייעוץ מקוונים של קופות החולים, כגון ייעוץ Online עם רופא\ה או אח\ות.
שימוש נרחב, מידע, רב וחוסר סנכרון
למרות שפע הידע הקיים היום ברשתות, האם מישהו יופתע שרוב החולים הכרוניים נמצאים באזור ה C ?
החולים הכרוניים לא יודעים שהם עוד לא יודעים.
הסיבה העיקרית לכך היא שהשפע, ככל שיהיה מבורך, לפעמים הוא בא בעוכרנו ולא מעניק במדויק את המענה שאנו צריכים וכך מפספס את העיקר.
היום ,עולם הבריאות שואף שהחולה הכרוני ייקח חלק אקטיבי בטיפול של עצמו בעצמו. כלומר, שיהיה בעל ידע רחב, יוכל לשתף פעולה בהחלטות וכך ירתם יותר לתהליכי הריפוי ומצבו ישמר מיטבי, ככל שניתן, אורך זמן.
מרכז הלמידה המחב"ק של העמותה שמסייעי לאנשים עם מחלות כרוניות ומלווה אותם בתהליך ניהול המחלה בצורה מיטבית לצד מסע החיים נותן מידע וכלים בדוקים שניתן לעשות בהם שימוש מועיל, מעין ווייז שמכוון בין המסלולים הרבים של המערכת ומקל על המסע ועל הפקקים ועל הפניות הלא נכונות בדרך.
לכל חולה כרוני יש את הרצון להיטיב את מצבו. ולכן מבחינתו מידע הוא כח – הוא כח ריפוי, הוא כח שמפיג בדידות, הוא כח למוטיבציה, הוא כח לחיים.
הסטודנטים המחב"קים של העמותה בעשייה המשמעותית שלהם לוקחים את החולים יד וביד ועוזרים להם לצעוד בבטחה בלי להתבלבל בדרך …
אוו, אין לי מושג- איך מתחילים? איך מסכמים או כותבים על תקופה כזאת בחיים? לפעילות של עמותת קרן רות ורובל התוודעתי במסגרת הלימודים שלי להסבת אקדמאים בדרכי להיות אחות.
כן, אחות. כזאת שעושה חמלה וטיפול והכלה והקשבה.
אני? כל אלה? ממתי? ואיך בדיוק? כי לא מזמן עשיתי משהו כל כך אחר וכל כך רחוק משם כעורכת דין.. אבל החלטתי להיענות להזדמנות הזאת, שקפצה עלי באמצע החיים.
איזה חיים אלה? בצל הקורונה, בעיצומן של כל כך הרבה התחלות חדשות ויציאה מאיזורי נוחות מוכרים.
והתחלתי. ועינת והצוות של הקרן היו כל כך אופטימיות. אפילו השפה שבה הן משתמשות היתה כל כך שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו (רמז: שימוש תדיר במילים מעצימות כמו "מהמם", "מיוחד", "מרגש" ומגוון אימוגי לבבות..)
והתקופה, ועולם הקשישים והבדידות והצרכים שלהם קיבלו משמעות אחרת ועוצמתית יותר בזמן הזה, של הקורונה. אנחנו שומעים על הקשישים בחדשות, יודעים באיזה נקודה רחוקה במח שלנו שיש כאלה שהם לא בטוב. אפילו מסביבינו. ומצטערים בשבילם ולפעמים גם לא מבינים איך, מן שיפוטיות שכזאת..
אבל אז הם פה, אנשים עם שמות, וסיפורי חיים ודרך חיים קשה ומטלטלת של התמודדות עם עצמם בצל השינויים שעוברים עליהם, המשפחות שלהם הקרובות והרחוקות והקורונה. זאת שעשתה שמות בכולנו, עשתה גם אצלם מעין סופה שהגבירה את הבדידות והקושי.
והסטודנטים, אנשים כמונו. שאולי בהתחלה נקלעו לסיטואציה אבל מהר מאוד הבינו את הצורך בהם. את התפקיד שלהם ואת החשיבות שלו.
והם נרתמו, ויצרו קשר במגבלות הקורונה, אבל היו אור קטן שהלך וגדל בליבם של הקשישים האלה. האור הזה האיר גם אותם וחימם את כל מי שלקח חלק בפרויקט הזה- של הפגת הבדידות לקשישים מכל רחבי הארץ. הקשרים שנוצרו היו מפתיעים. אני חושבת שהפתיעו את כולנו.
לא האמנתי שבפרק זמן כל כך קצר אנשים יקשרו כל כך אחד לשני. בין פערי הדורות, לוחות הזמנים הצפופים של הסטודנטים והקשיים הטכנולוגיים בתקשורת בשלט רחוק.
על כל אלה הצלחנו להתגבר בסופו של יום. ופתאום, זה עבד. והתרומם. והדיווחים שקיבלנו מהשטח היו מפתיעים בעוצמות שלהם. אנשים שבאמת באמת אכפת להם, הזיזו הרים וארגונים ורשויות על מנת לדאוג לקשישים האלה, שהם מעולם לא פגשו וגם לא יפגשו. עבדו לפעמים בשעות לא שגרתיות ונתנו מענה ואוזן קשבת. וחבילות שי בראש השנה שימתיקו את הבדידות והקושי.
והתמזל מזלי כל כך. להיות חלק מהפרוייקט המרגש הזה אז וגם היום.
ובכל יום אני לומדת מחדש על העובדה שהנתינה מהלב, אין לה גבולות של זמן או מגבלות אחרות. הכל אפשרי למען המטרה החשובה הזאת.
והסטודנטים שאני מלווה עושים עבודה מדהימה ומרבים טוב בעולם הזה שלנו, וזה הרווח שלי- לראות אותם ולהיות שם איתם כמעט כל יום ולשמוע את הקשיים ולהכיל אותם ביחד ולהתגבר על הכל.
כי בסוף, מה יש לו לאדם אלא התחושה שאיתה הוא הולך ורגשי השייכות והנתינה שאין שני להם.
זכיתי.
נשמח לשתף פעולה ולשמוע מכם!
אנא מלאו את הפרטים בטופס יצירת הקשר ונחזור אליכם בהקדם.
עמותת הקרן ע"ש רות ורובל
הינה עמותה רשומה בישראל שמספרה 580568822,
והיא בעלת אישור זיכוי ממס לתרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.
בברכה – צוות ההנהלה
השליחות שלנו היא לסייע לאנשים עם מחלות כרוניות להתמודד עם מחלתם ובדידותם באמצעות הנגשת מענים לצרכים, הפגת בדידות והקניית ידע.
