אוו, אין לי מושג- איך מתחילים? איך מסכמים או כותבים על תקופה כזאת בחיים? לפעילות של עמותת קרן רות ורובל התוודעתי במסגרת הלימודים שלי להסבת אקדמאים בדרכי להיות אחות.
כן, אחות. כזאת שעושה חמלה וטיפול והכלה והקשבה.

אני? כל אלה? ממתי? ואיך בדיוק? כי לא מזמן עשיתי משהו כל כך אחר וכל כך רחוק משם כעורכת דין.. אבל החלטתי להיענות להזדמנות הזאת, שקפצה עלי באמצע החיים.
איזה חיים אלה? בצל הקורונה, בעיצומן של כל כך הרבה התחלות חדשות ויציאה מאיזורי נוחות מוכרים.
והתחלתי. ועינת והצוות של הקרן היו כל כך אופטימיות. אפילו השפה שבה הן משתמשות היתה כל כך שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו (רמז: שימוש תדיר במילים מעצימות כמו "מהמם", "מיוחד", "מרגש" ומגוון אימוגי לבבות..)
והתקופה, ועולם הקשישים והבדידות והצרכים שלהם קיבלו משמעות אחרת ועוצמתית יותר בזמן הזה, של הקורונה. אנחנו שומעים על הקשישים בחדשות, יודעים באיזה נקודה רחוקה במח שלנו שיש כאלה שהם לא בטוב. אפילו מסביבינו. ומצטערים בשבילם ולפעמים גם לא מבינים איך, מן שיפוטיות שכזאת..
אבל אז הם פה, אנשים עם שמות, וסיפורי חיים ודרך חיים קשה ומטלטלת של התמודדות עם עצמם בצל השינויים שעוברים עליהם, המשפחות שלהם הקרובות והרחוקות והקורונה. זאת שעשתה שמות בכולנו, עשתה גם אצלם מעין סופה שהגבירה את הבדידות והקושי.

והסטודנטים, אנשים כמונו. שאולי בהתחלה נקלעו לסיטואציה אבל מהר מאוד הבינו את הצורך בהם. את התפקיד שלהם ואת החשיבות שלו.
והם נרתמו, ויצרו קשר במגבלות הקורונה, אבל היו אור קטן שהלך וגדל בליבם של הקשישים האלה. האור הזה האיר גם אותם וחימם את כל מי שלקח חלק בפרויקט הזה- של הפגת הבדידות לקשישים מכל רחבי הארץ. הקשרים שנוצרו היו מפתיעים. אני חושבת שהפתיעו את כולנו.

לא האמנתי שבפרק זמן כל כך קצר אנשים יקשרו כל כך אחד לשני. בין פערי הדורות, לוחות הזמנים הצפופים של הסטודנטים והקשיים הטכנולוגיים בתקשורת בשלט רחוק.
על כל אלה הצלחנו להתגבר בסופו של יום. ופתאום, זה עבד. והתרומם. והדיווחים שקיבלנו מהשטח היו מפתיעים בעוצמות שלהם. אנשים שבאמת באמת אכפת להם, הזיזו הרים וארגונים ורשויות על מנת לדאוג לקשישים האלה, שהם מעולם לא פגשו וגם לא יפגשו. עבדו לפעמים בשעות לא שגרתיות ונתנו מענה ואוזן קשבת. וחבילות שי בראש השנה שימתיקו את הבדידות והקושי.
והתמזל מזלי כל כך. להיות חלק מהפרוייקט המרגש הזה אז וגם היום.

ובכל יום אני לומדת מחדש על העובדה שהנתינה מהלב, אין לה גבולות של זמן או מגבלות אחרות. הכל אפשרי למען המטרה החשובה הזאת.
והסטודנטים שאני מלווה עושים עבודה מדהימה ומרבים טוב בעולם הזה שלנו, וזה הרווח שלי- לראות אותם ולהיות שם איתם כמעט כל יום ולשמוע את הקשיים ולהכיל אותם ביחד ולהתגבר על הכל.
כי בסוף, מה יש לו לאדם אלא התחושה שאיתה הוא הולך ורגשי השייכות והנתינה שאין שני להם.
זכיתי.

מהו הטוב בעולמנו? הידיעה.

והרע בעולמנו ? אי הידיעה.
– סוקרטס
מרטין היידגר פילוסוף גרמני, מהמשפיעים במאה ה-20. פיתח תיאוריה לפיה במוח האדם ישנם שלושה אזורים של תודעה. הוא הגדיר את הידיעה שלנו במה שקרוי"– מעגל הידיעה."
למעשה הוא קבע כי כל הידע, של כל אדם, מורכב משלושה תחומים:
Aדברים שאני יודע שאני יודע, לדוגמא: אני יודע שאני יודע לשתות/לאכול /לקרוא שעכשיו בוקר או לילה ועוד

B דברים שאני יודע שאני לא יודע, לדוגמא: אני יודע שאני לא יודע לנגן בכלי נגינה כלשהו
C דברים שאני לא יודע שאני לא יודע, אין דוגמא לכך בזמן אמיתי – כי בעצם אני לא יודע…
החיים המודרניים שהחדירו את התרבות הדיגיטלית לחיינו חיברו אותנו למשאבי ידע אין סופיים.
אנחנו יכולים ללמוד להכין מרק /עפיפון/ ארון / ואפילו אם ממש נרצה נוכל גם לדעת איך להכין פצצה ..
מידע הופך לידע כאשר הוא מקבל משמעות. ידע תומך בקבלת החלטות ומסייע בפעילויות פשוטות ומורכבות כאחד. ככל שהידע יהיה נוח, מסודר, נגיש ומובנה כך ניתן להשתמש בו ביתר יעילות ולייצר תוצאות טובות.

הרבה מאוד חולים במחלות כרוניות והמלווים שלהם שהם בדרך כלל המשפחה הקרובה נמצאים כל הזמן במסע לייצר לעצמם עולם ידע רחב ונרחב על המחלה שלהם – על אופן הטיפול בה, על הזכויות ועל האפשרויות כל הזמן להיטיב את מצבם.
למרות שפע הידע הקיים היום ברשתות , האם נפתיע שנאמר לכם שרובם נמצאים באזור ה C ?
הם לא יודעים שהם עוד לא יודעים. הסיבה העיקרית לכך היא שהשפע ככל שיהיה מבורך לפעמים הוא בא בעוכרנו ולא נותן במדויק את המענה שאנו צריכים ומפספס את העיקר.

עולם הבריאות שואף היום שהחולה הכרוני ייקח חלק בטיפול של עצמו. זאת אומרת שיהיה בעל ידע רחב ויוכל לשתף פעולה בהחלטות וכך ירתם יותר לתהליכי הריפוי והמצב שלו ישמר מיטבי ככל שניתן אורך זמן.

תארו לכם עולם שבו יש מרכז מידע שבו יש את כל המידע שצריך בכל רגע נתון לחולה כרוני ….תמשיכו לעקוב אחרינו.. חלומות נטייתם להתגשם אם באמת רוצים אותם ..

מי מאיתנו לא חווה לפחות פעם בחייו תחושה של בדידות, לא "לבדות" אלא ממש בדידות?

מן תחושה כזו שמכרסמת את האיברים הפנימיים והנפשיים. תחושת הבדידות מכילה בתוכה כמיהה עזה שמישהו יתקשר איתך , שלמישהו יהיה איכפת ממך ובעיקר שמישהו באמת יקשיב לך.

בואו נעשה תרגיל קטן , עכשיו איפה שאתם נמצאים תעצמו את העיניים..

נסו לדמיין את התרחיש הבא : חורף, סערה, גשם, ברד.. קר מאוד…השמיים אפורים ואתם לבד.. הדבר היחיד שנמצא איתכם זאת התחושה הזו ש"מכרסמת" וגורמת לכם עצב נוראי.. מניחים שפתחתם את עינכם די מהר אולי כי התחושה שהרגשתם עשתה לכם במינימום צמרמורת ולרבים מכם עצב גדול מאוד..

אז תארו לעצמכם עכשיו שיש אנשים שחיים כך יום יומית – הקשישים

על פי מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, שיעור הזקנים בישראל שמדווחים על בדידות עולה עם הגיל: 34% מבני +65 מדווחים על תחושות בדידות ואילו 42% מבני +75 .
הסיבות לבדידות הם רבות בגיל הזקנה, החל מאלמנות ואבדן אנשים קרובים ואו בעיות פיזיולוגיות שמונעות יציאה מהבית לפגישות חברתיות ולצערנו הרב קשישים לא מעטים אינם בקשר עם שאר בני המשפחה מסיבות רבות .
מחקרים שנעשו בנושא, מצביעים על כך שבדידות אינה מהווה רק רגש מכאיב אלא גורם המשפיע על היבטים פיסיולוגיים, פסיכולוגיים וקוגניטיביים. בעידן הנוכחי יודעים כולנו שישנו קשר הדוק בין גוף לנפש ולכן לא מפתיע לגלות שתחושת הבדידות הנפשית יכולה להזיק לבריאות עד למצב של תמותה

אנחנו בעמותה מניסיון רב דרך סיוע לאלפי קשישים , מבינים שישנה יעילות גדולה מאוד בחיבור בין הדור הצעיר של סטודנטים לבין קשישים שזקוקים לאדם נוסף בחייהם שיהיה שם בשביליהם.

החיבור, השיח והמערכת היחסים שנוצרת גורמת למשתנים רבים כמו בריאות/ שמחה/ מיומנויות רבות להשתפר ולגרום לקשיש.ה הבודדים שיפור ניכר במצבו הנפשי והעלאת המצב הערך העצמי
הם חלק מאיתנו..אל תשכחו ..כל אחד מאיתנו בסוף יוגדר גם כקשיש.ה ..
כשאתם פוגשים אותם , בין אם אקראית או מתוכנן תזכרו בתחושה שעטפה אתכם בתרגיל הדמיון הקצר שערכנו .. מצמרר נכון ?? אז פעם הבאה אל תשכחו לשאול אותם מה שלומם? והאם הם צריכים משהו??? מה איכפת לכם?? במקרה הגרוע בזבזתם דקה בחיים.. במקרה הטוב הצלתם מישהו .

 

 

 

 

 

דילוג לתוכן