ארכיון לחודש : יום ראשון 5 בדצמבר 2021, 10:43pm

האם בדידות הורגת ?

הבדידות היא אחת התחושות הכואבות בנפש האדם. מן תחושה כזו המכרסמת את האיברים הפנימיים והנפשיים.  תחושת הבדידות מכילה בתוכה כמיהה עזה שמישהו יתקשר איתך, יהיה איכפת ממך ובעיקר שבאמת יקשיב לך. 

מחקרים רבים שנעשו בנושא, מצביעים על כך שבדידות לא מהווה רק רגש מכאיב אלא גם גורם המשפיע על היבטים רבים אחרים. אנו יודעים היום שיש קשר ישיר בין גוף לנפש ולכן לא מפתיע שתחושת הבדידות הנפשית יכולה להזיק לבריאות הפיסית,להעלות את התחלואה ולעיתים אף להוביל לתמותה.

התחלואה הפיזית והנפשית, הנגרמת כתוצאה מהתחושה הנפשית הקשה, עלולה להוביל למחלות לב, השמנה, כאבים כרוניים ואף לאלצהיימר. במידה ותחושת הבדידות נמשכת זמן, הסיכון לדיכאונות ולהידרדרות במצב הנפשי גדל משמעותית.

רבים בחברה הישראלית מתמודדים עם קשיים אלו יומיום– רובם בגיל השלישי – הקשישים והקשישות.

בישראל אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, בני 65 ומעלה, מנתה בסוף שנת 2020 כ-1.3 מיליון איש. כ-40% מהאזרחים הוותיקים בישראל הם בני 75 ומעלה וכ-12% בני 85 ומעלה.

על פי מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, שיעור הזקנים בישראל שדיווחו על בדידות עולה עם הגיל: 34% מבני +65 מדווחים על תחושות בדידות , 42% מבני +75. 

תעשו חשבון לבד כמה קשישים נמצאים בגפם גלמודים בזמן שאתם קוראים את הכתוב .

הסיבות לבדידות הן רבות בגיל הזקנה, החל מאלמנות ואבדן אנשים קרובים ו\או בעיות פיזיולוגיות שמונעות יציאה מהבית לפגישות חברתיות. בנוסף, ולצערנו הרב, קשישים לא מעטים אינם בקשר עם שאר בני המשפחה מסיבות רבות. 

אחד הפתרונות הרווחים והזמינים מתבססים על יצירת מפגש שבועי עם מתנדב, בין אם פרונטלית או טלפונית. המפגשים יכולים לשנות את מצבו הנפשי של הקשיש או הקשישה. החיבור, השיח ומערכת היחסים שנוצרת עשויה להוביל  למשתנים רבים כמו בריאות/ שמחה/ מיומנויות רבות אחרות להשתפר ולגרום לקשיש הבודד שיפור ניכר במצב הנפשי, הערך העצמי והמשמעות.

מנכ"לית עמותת הקרן ע"ש רות ורובל, ד"ר סיגל שפרן תקוה:" הניסיון הרב שצברנו  בעמותת הקרן ע"ש רות ורובל  במגוון מיזמי חיבו"ק שאנו מובילות, מצביע על יצירת ערך רב למטופלים \ קשישים ולסטודנטים שלנו. החיבור, השיח והמערכת היחסים שנוצרת גורמת למשתנים רבים כמו בריאות/ שמחה/ מיומנויות רבות להשתפר ולגרום לקשישים הבודדים שיפור ניכר במצבם הנפשי והעלאת הערך העצמי ולשם כך אנו מפעילים את יחידת החיבו"ק ( חיבור בריאות וקהילה ) למען קשישים וחולים כרוניים שחיים עם מגפת הבדידות.

היד המחבקת שלנו מגיעה גם למקומות שנמצאים בפריפריה הגאוגרפית והחברתית של ישראל – אוכלוסייה עם מחלות כרוניות בגיל השלישי בדרוג סוציו-אקונומי נמוך, המאופיינת כבעלת יכולות נמוכות למיצוי זכויות ולהתנהלות עצמית מיטבית".

בשנתיים האחרונות השתתפו למעלה מ-300 סטודנטים מלגאים בפעילויות של יחידת חיבו"ק ברחבי הארץ, לאורכה ולרוחבה, ונגעו בחייהם של יותר מאלף מטופלים. הפעילות גרמה לשינוי גדול בחייהם של חולים כרוניים רבים, תוך הענקת ערך-מוסף נדיר לסטודנטים במקצועות טיפוליים, שיהיו אנשי הבריאות והטיפול של המחר. בסקר שבצענו לאחרונה עולה כי כמעט 90% מהסטודנטים המלגאים, שנטלו חלק בפעילות, דיווחו על תרומה משמעותית לתחום המקצועי שאותו למדו.

בימים אלו  עמותת הקרן ע"ש רות ורובל יוצאת בקמפיין גיוס כספים על מנת להגיע החורף הזה לעוד קשישים בפריסה ארצית להציל אותם מבדידותם הקשה.

מהו הטוב בעולמנו? הידיעה.
והרע בעולמנו ?  אי הידיעה.

– סוקרטס

מרטין היידגר,  פילוסוף גרמני מהמשפיעים במאה ה-20, פיתח תיאוריה לפיה במוח האדם קיימים שלושה אזורים של תודעה.

הוא הגדיר את הידיעה שלנו במה שקרוי בפיו – מעגל הידיעה.
הוא קבע כי כל הידע, של כל אדם, מורכב משלושה תחומים:
Aדברים שאני יודע שאני יודע. לדוגמא: אני יודע שאני יודע לשתות/לאכול /לקרוא שעכשיו בוקר או לילה ועוד
B דברים שאני יודע שאני לא יודע. לדוגמא: אני יודע שאני לא יודע לנגן בכלי נגינה כלשהו
C דברים שאני לא יודע שאני לא יודע. אין דוגמא לכך בזמן אמיתי – כי בעצם אני לא יודע…
החיים המודרניים שהביאו את התרבות הדיגיטלית לחיינו חיברו אותנו למשאבי ידע אין סופיים. אנחנו יכולים ללמוד להכין מרק /עפיפון/ ארון / ואם ממש נרצה אפילו איך להכין פצצה.
ידע תומך בקבלת החלטות ומסייע בפעילויות פשוטות ומורכבות כאחד. ככל שהידע יהיה נוח, מסודר, נגיש ומובנה, כך ניתן להשתמש בו ביתר יעילות ולייצר תוצאות טובות.
חולים במחלות כרוניות והמלווים שלהם, לרוב המשפחה הקרובה, נמצאים כל הזמן במסע לייצר לעצמם עולם ידע רחב ונרחב על המחלה שלהם – על אופן הטיפול בה, על הזכויות ועל האפשרויות כל הזמן להיטיב את מצבם
לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכון לשנת 2020 90% מהישראלים משתמשים באינטרנט.
58% השתמשו באינטרנט לצורך חיפוש מידע בנושאי בריאות.
11% מהישראלים מתייעצים בקבוצות וברשתות חברתיות בנושאי בריאות/ 8.7
58% מהאוכלוסייה נוהגים להשתמש בשירותים מקוונים של קופת החולים, כגון הזמנת תור, בקשת אישורים והתחייבויות.
20% נוהגים להשתמש בשירותי ייעוץ מקוונים של קופות החולים, כגון ייעוץ Online עם רופא\ה או אח\ות.​
שימוש נרחב, מידע, רב וחוסר סנכרון
למרות שפע הידע הקיים היום ברשתות, האם מישהו יופתע שרוב החולים הכרוניים נמצאים באזור ה C ?
החולים הכרוניים לא יודעים שהם עוד לא יודעים.
הסיבה העיקרית לכך היא שהשפע, ככל שיהיה מבורך, לפעמים הוא בא בעוכרנו ולא מעניק במדויק את המענה שאנו צריכים וכך מפספס את העיקר.
היום ,עולם הבריאות שואף שהחולה הכרוני ייקח חלק אקטיבי בטיפול של עצמו בעצמו. כלומר, שיהיה בעל ידע רחב, יוכל לשתף פעולה בהחלטות וכך ירתם יותר לתהליכי הריפוי ומצבו ישמר מיטבי, ככל שניתן, אורך זמן.
מרכז הלמידה המחב"ק של העמותה שמסייעי לאנשים עם מחלות כרוניות ומלווה אותם בתהליך ניהול המחלה בצורה מיטבית לצד מסע החיים נותן מידע וכלים בדוקים שניתן לעשות בהם שימוש מועיל, מעין ווייז שמכוון בין המסלולים הרבים של המערכת ומקל על המסע ועל הפקקים ועל הפניות הלא נכונות בדרך.
לכל חולה כרוני יש את הרצון להיטיב את מצבו. ולכן מבחינתו מידע הוא כח – הוא כח ריפוי, הוא כח שמפיג בדידות, הוא כח למוטיבציה, הוא כח לחיים.
הסטודנטים המחב"קים של העמותה בעשייה המשמעותית שלהם לוקחים את החולים יד וביד ועוזרים להם לצעוד בבטחה בלי להתבלבל בדרך …

אוו, אין לי מושג- איך מתחילים? איך מסכמים או כותבים על תקופה כזאת בחיים? לפעילות של עמותת קרן רות ורובל התוודעתי במסגרת הלימודים שלי להסבת אקדמאים בדרכי להיות אחות.
כן, אחות. כזאת שעושה חמלה וטיפול והכלה והקשבה.

אני? כל אלה? ממתי? ואיך בדיוק? כי לא מזמן עשיתי משהו כל כך אחר וכל כך רחוק משם כעורכת דין.. אבל החלטתי להיענות להזדמנות הזאת, שקפצה עלי באמצע החיים.
איזה חיים אלה? בצל הקורונה, בעיצומן של כל כך הרבה התחלות חדשות ויציאה מאיזורי נוחות מוכרים.
והתחלתי. ועינת והצוות של הקרן היו כל כך אופטימיות. אפילו השפה שבה הן משתמשות היתה כל כך שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו (רמז: שימוש תדיר במילים מעצימות כמו "מהמם", "מיוחד", "מרגש" ומגוון אימוגי לבבות..)
והתקופה, ועולם הקשישים והבדידות והצרכים שלהם קיבלו משמעות אחרת ועוצמתית יותר בזמן הזה, של הקורונה. אנחנו שומעים על הקשישים בחדשות, יודעים באיזה נקודה רחוקה במח שלנו שיש כאלה שהם לא בטוב. אפילו מסביבינו. ומצטערים בשבילם ולפעמים גם לא מבינים איך, מן שיפוטיות שכזאת..
אבל אז הם פה, אנשים עם שמות, וסיפורי חיים ודרך חיים קשה ומטלטלת של התמודדות עם עצמם בצל השינויים שעוברים עליהם, המשפחות שלהם הקרובות והרחוקות והקורונה. זאת שעשתה שמות בכולנו, עשתה גם אצלם מעין סופה שהגבירה את הבדידות והקושי.

והסטודנטים, אנשים כמונו. שאולי בהתחלה נקלעו לסיטואציה אבל מהר מאוד הבינו את הצורך בהם. את התפקיד שלהם ואת החשיבות שלו.
והם נרתמו, ויצרו קשר במגבלות הקורונה, אבל היו אור קטן שהלך וגדל בליבם של הקשישים האלה. האור הזה האיר גם אותם וחימם את כל מי שלקח חלק בפרויקט הזה- של הפגת הבדידות לקשישים מכל רחבי הארץ. הקשרים שנוצרו היו מפתיעים. אני חושבת שהפתיעו את כולנו.

לא האמנתי שבפרק זמן כל כך קצר אנשים יקשרו כל כך אחד לשני. בין פערי הדורות, לוחות הזמנים הצפופים של הסטודנטים והקשיים הטכנולוגיים בתקשורת בשלט רחוק.
על כל אלה הצלחנו להתגבר בסופו של יום. ופתאום, זה עבד. והתרומם. והדיווחים שקיבלנו מהשטח היו מפתיעים בעוצמות שלהם. אנשים שבאמת באמת אכפת להם, הזיזו הרים וארגונים ורשויות על מנת לדאוג לקשישים האלה, שהם מעולם לא פגשו וגם לא יפגשו. עבדו לפעמים בשעות לא שגרתיות ונתנו מענה ואוזן קשבת. וחבילות שי בראש השנה שימתיקו את הבדידות והקושי.
והתמזל מזלי כל כך. להיות חלק מהפרוייקט המרגש הזה אז וגם היום.

ובכל יום אני לומדת מחדש על העובדה שהנתינה מהלב, אין לה גבולות של זמן או מגבלות אחרות. הכל אפשרי למען המטרה החשובה הזאת.
והסטודנטים שאני מלווה עושים עבודה מדהימה ומרבים טוב בעולם הזה שלנו, וזה הרווח שלי- לראות אותם ולהיות שם איתם כמעט כל יום ולשמוע את הקשיים ולהכיל אותם ביחד ולהתגבר על הכל.
כי בסוף, מה יש לו לאדם אלא התחושה שאיתה הוא הולך ורגשי השייכות והנתינה שאין שני להם.
זכיתי.

דילוג לתוכן